להיות מתנה בעולם - זיהוי ומימוש היעוד שלך 

להיות מתנה בעולם - זיהוי ומימוש היעוד שלך


החיים שלך ניתנו לך במתנה מהבורא, מה שתעשה/י איתם זוהי מתנתך החוזרת לבורא; אל נאמר "מה אלוהים יכול לעשות בשבילי?" אלא "מה אני יכול/ה לעשות למען עצמי, הבורא והבריאה?"

אלוהים עסוק. אלוהים הוא הוויה דינמית העסוקה בתהליך התפתחות נצחי של גילויה ומימושה העצמי. אין לו פנאי להתעסק בגחמות הפרטיות שלנו. כהוויה חסרת גוף, יש לאלוהים צורך בגוף פיסי על מנת להתממש בעולם. הוא זקוק לעץ, לאבן, לציפור ולאדם, על מנת להביא את עצמו לידי ביטוי. המימד הארצי הוא למעשה ביטוי חומרי להווייתו הרוחנית של אלוהים.

בכולנו טמון ניצוץ אלוהי. החיים שלנו עלי אדמות הינם מסע לגילוי ומימוש הווייתנו האלוהית בעולם. כולנו נמצאים במסע הזה, בין אם אנו מודעים לכך או אם לאו, בין אם אנחנו מתמסרים לו באהבה או מתנגדים לו בחירוף נפש. לכן, האופן בו נבחר לנהל את חיינו הינו האופן בו נשתתף במימוש האלוהי בעולם.

אנחנו לא מרכז חייו של אלוהים אך הוא מרכז חיינו

העידן המודרני הביא עמו את הדמוקרטיה, את השוויון ואת חופש הביטוי. לראשונה יכול האדם לחיות את חייו שלו ולממש את עצמו בעולם. דווקא העידן שאפשר לנו להשתלב ולהתבטא באופן מלא ושוויוני הוליד אנוכיות חדשה, אנוכיות בכסות "רוחניות" יפה ומתחסדת. הדבר אותו מכנים אנשים "מימוש עצמי" הוא לפעמים מסע הישגי המתמקד בהגשמת יעדים לצורך מילוי הסיפוק האישי וההנאה הרגעית בלבד, ללא קשר לצרכי הסביבה והבורא. מימוש עצמי, כשהוא לצורך אישי בלבד, אינו באמת מימוש עצמי, אלא סוג של אנוכיות.

האנוכיות המודרנית, בשמה החדש, "מימוש עצמי", ניכרת ביחס שהאדם מעניק למשמעות חייו ולתפקיד שהוא מעניק לבורא בתוכם. אנשים נוטים להתייחס אל אלוהים כאבא חכם וכל יכול, אשר אמור לספק את כל צרכיהם ולהגן עליהם מכל רע. אנשים מצפים שאלוהים יטריח את עצמו ויענה לבקשות ולגחמות שלהם ויהיה מוטרד בסיפוק כל התנאים למימושם העצמי. האדם תופס את עצמו כמרכז החיים של אלוהים.

תהליך אמיתי של מימוש עצמי אינו יכול להתרחש כאשר האדם עסוק רק בעצמו. העיסוק בעצמו בלבד יכול להביא ל"הצלחה" אך לא יוביל למילוי ייעודו ושליחותו בעולם. זיהוי ומימוש ייעודינו האמיתי מחייב אותנו לשרת את עצמנו, את הבורא, ואת הבריאה בו זמנית. על כך אמר הלל הזקן: "אם אין אני לי מי לי, ואם אני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו, אז אימתי?"

החיים אינם חוויה פרטית נפרדת מכל שאר ההתרחשויות בעולם, אלא חלק אורגני במסע המימוש של הבורא, כאשר לכל אחד ואחת מאיתנו יש חלק מאוד מסוים במסע. החלק הייחודי שלנו במסע הוא למעשה ייעודנו ושליחותנו בחיים.

אנו משרתים את תשוקתו של הבורא לדעת את עצמו

יעל (שם בדוי) הגיעה אלי לייעוץ וטיפול רוחני עם קושי לזהות ולממש את ייעודה בחיים. היא סיפרה שהעבודה שלה ואורח חייה אינם מספקים אותה ושאלה אותי בכעס: "למה אלוהים לא אוהב אותי, למה אלוהים לא עוזר לי כמו לאחרים?" שאלתי אותה: "האם ראית אי פעם את אלוהים מושיט את שתי זרועותיו ועושה כלים, שוטף את הרצפה ומבשל?

"הידיים שלך הם הידיים של אלוהים", הסברתי. "ביום שבו תחליטי למסור את חייך בשרות הבורא ותניחי לו לגלות, לזהות ולממש את עצמו דרך גופך, תמצאי את שתי ידייך עושות מעשים אלוהיים ומעשים אלו גם יספקו אותך. אולי הגיע הזמן שאת תעזרי לבורא ותעשי למענו, ותפסיקי לחכות שהוא יעשה למענך. הדברים שלהם את כל כך מייחלת הם פרי הנתינה שלך לבורא. כאשר תחליטי להתגייס למען הבורא, תתני ותקבלי את כל מה שאת זקוקה לו וזה יסב לך סיפוק ומשמעות בחייך".

אנשים שואלים "איפה היה האלוהים בשואה"?! אך השאלה הנכונה היא: "איפה היה האדם בשואה"? איפה היה האדם לפני השואה, איפה היה האדם אחריה, איפה נמצא האדם היום ואיפה יהיה מחר? השואה הייתה אכזרית ובלתי נתפסת. אפשר לנסות ולהסביר אותה, אך אי אפשר להבין אותה. אי אפשר להבין אכזריות מפני שהיא התרחקות של האדם מטבעו האנושי, והתנהגות לא אנושית של האדם פשוט איננה ניתנת להבנה.

אי אפשר להיות "לא אכזרי" מפני שאכזריות אינה מהות, אלא ריק - העדר אנושיות. לכן אפשר רק להיות אנושי ואכפתי. העיסוק במיגור האכזריות, גינויה, וכליאתה בבתי סוהר, הם אמצעי הגנה זמניים מפניה. אמצעי ההגנה הקבוע מפני האכזריות הוא טיפוח צלם האלוהים באדם.

כאשר אנו שואלים: "איפה היה אלוהים בשואה"? אנחנו מצפים מהבורא שיעשה למעננו ומתאכזבים כאשר הוא לא. אם אלוהים לא מטריח את עצמו למעננו בדברים פעוטים כמו לנקות עבורנו את הבית, מדוע אנחנו מצפים ממנו שיטריח את עצמו עבורנו בדברים יותר גדולים כמו להציל את חיינו? זה אינו התפקיד של אלוהים להציל אותנו. זהו התפקיד שלנו להציל את עצמנו ובדרך לעזור לזולתנו להציל את עצמם בעצמם. זה אינו התפקיד של אלוהים לשרת אותנו, זה התפקיד שלנו לשרת את אלוהים. כך נהגו למשל אותם חסידי אומות עולם, כאשר עזרו לאנשים שנרדפו על ידי הנאצים להציל את נפשם. הם לא חיכו לאלוהים, שאלוהים יושיט יד מן השמיים. הם פשוט התחברו לניצוץ האלוהי שבהם, לקחו יוזמה ועשו את הדבר הנכון.

בעידן השפע, קל לאדם להקיף את עצמו בספקי נוחות מודרניים, לשקוע בעולם הפרטי והמפנק שלו ולשכוח מהעולם הגדול, המשותף לכלל בני האנוש. האם אנחנו מוכנים לשחרר את הציפייה לקבל מהבורא? האם אנחנו מוכנים להתחיל לתרגל נתינה לעצמנו, לזולת ולאלוהים בו זמנית? האם אנחנו מוכנים להתחבר לניצוץ האלוהי שבנו? האם אנחנו מוכנים להיות מתנה לעצמנו ולעולם?

עם תשומת הלב אל עצמנו ואל העולם בו זמנית

אנשים רבים עסוקים בעולם הסובב אותם, בהצלתו או בכיבושו ומאבדים בדרך את נשמתם. אחרים עסוקים בהצלת עצמם, מימושם העצמי או בשקיעה ברחמים עצמיים עד שהם מתנתקים מן העולם. לא אלה ולא אלה יכולים באמת לזהות ולממש את ייעודם ושליחותם האמיתית בעולם. מימוש עצמי דורש מאתנו לעסוק בעצמנו תוך כדי השתלבות אכפתית בעולם.

הבה נדמה לרגע שהעולם הוא ים והמקום שלנו בעולם דומה למקום שלנו ביחס לים. האנשים העוסקים בעצמם בלבד נראים כאנשים היושבים על החוף כשגבם מופנה אל הים. אלה העסוקים בעולם בלבד נראים כמציל הדואג לחיי השחיינים בעודו מזניח את עורו שנצלה בשמש, או ששכח את תפקידו ודאגתו מופנית למשתזפות על החוף... העוסקים בעצמם ובעולם בו זמנית נראים כאנשים הנמצאים בתוך הים, כאשר תשומת ליבם פונה בו זמנית אל הים ואל גופם הטובל בתוכו. אני אוהבת לקרוא למצב הזה: להיות "עם הלב אל עצמנו והעולם בו זמנית".

השאלה אינה מה אנחנו תורמים, למי אנו תורמים וכמה אנחנו עושים בחיינו, אלא מהי הגישה שעל פיה אנו בוחרים לשאת את לבנו בקרבנו. האם אנו מעוניינים להקדיש את כל תשומת הלב שלנו רק לעצמנו, רק לעולם או לשניהם בו זמנית?

בו זמניות היא יכולת אנושית טבעית המתאפשרת על ידי מתן דרור ליכולות הרב חושיות - העל חושיות (מטאפיסיות) והחושיות (פיסיות) - הטמונות בנו באופן מולד. היכולות הרב חושיות מאפשרות לנו להיות בתוך החיים באופן שלם ומלא וכך לזהות ולממש את ייעודנו ושליחותנו בהם באופן שתורם לנו ולעולם בעת ובעונה אחת. בעניין היכולות הרב חושיות ארחיב באחד מהמאמרים הבאים בסדרה זאת.

להיות ים: זיהוי ומימוש המתנה שהיננו

"החיים שלך ניתנו לך במתנה מהבורא, מה שתעשה/י איתם זוהי מתנתך בחזרה לבורא" - משפט זה התנוסס על גבי חוברת שקבלתי בסמינר להגשמה עצמית ב - 1996 בלוס אנג'לס. אינני יודעת מי כתב אותו.

המתנה (present) שהיננו היא בראש ובראשונה עצם הנוכחות (presence) שלנו כהוויה הייחודית שהיננו. הטבע יודע להיות מתנה מושלמת: הים, למשל, איננו זקוק לתרגל מדיטציה יומית על מנת לגלות שהווייתו טמונה בעצם מימיותו. הוא לעולם לא ינסה להיות דבר אחר. הוא מתמסר למתנה שהינו ונמצא שם על מקומו ומאפשר לעצמו למלא את שליחותו - להיות ים. קורה שהים נסוג או מצטמק או נכחד, אבל גם במותו הוא פורש מתפקידו כים ולא כדבר אחר.

הווייתנו האלוהית, זו השוכנת לה בגופנו הפיסי, מקרינה איכות ייחודית אל תוכנו ואל העולם בו זמנית. האיכות הזאת, כאשר היא חופשית היא מתבטאת בטבעיות וספונטניות בכל צעד ושעל שלנו. אין צורך לחשוב ולעסוק בה או להתמקד בה ממש כמו שהים לא עוסק כל היום בשינון המנטרה: " אני ים, אני ים, אני ים..."

כאשר אנחנו נותנים להוויה שהיננו להיות נוכחת בגופנו אנו מכירים ומוקירים את המתנה שהיננו. אנו לומדים מה לתת, למי לתת ואיך לתת, בדרכנו המיוחדת בכל תחומי החיים. אנו גם יודעים מה לא נכון לנו לתת, מתי לא ולמי לא - לא מכיוון שאנו רעים, אלא מכיוון שייעודנו מוגדר וברור. ייעודנו איננו הצלת העולם, אלא תרומת חלקנו העניו בו.

זיהוי ומימוש המתנה שהיננו אינם כרוכים בעשייה ונתינה מתמדת למען הזולת או למען עצמנו, אלא ביצירת איזון בין החיבור השקט והשמימי להוויה שהיננו מחד, ומתן ביטוי תכליתי ומעשי להווייתנו בעולם הארצי מאידך, תוך כדי שאנו עם תשומת הלב אל עצמנו ואל העולם בו זמנית. זהו העולם שבתוכו אנו כל כך רוצים לממש את עצמנו. איך נוכל לעשות זאת אם נפנו לו את הגב או אם נפנה לעצמנו את הגב?

אם כן, זיהוי ומימוש המתנה שהיננו הוא תהליך המתבסס על השאלה: מה נכון לי ואיך נכון לי לתרום לעצמי ולעולם בו זמנית?

על כך במאמר הבא.

ובינתיים חומר למחשבה:
האמנית ליאורה זר אביב סיפרה לי על כרזה באנגלית שמשכה את תשומת ליבה במהלך ביקורה האחרון בהודו, בזו הלשון:
"Are you here to help or to be a part of a problem?"
הייתי רוצה לנסח מחדש את המשפט בעברית באופן הבא: "האם את/ה חלק מהבעיה או חלק מהפתרון?"
כל אחד יכול ללמוד להיות מתנה בעולם. אין צורך בידע או בניסיון קודם, רק בסקרנות וברצון טוב. אפשר להתחיל בכך שנבקש לשרת את הבורא במקום שהבורא ישרת אותנו.

בהצלחה!